טיפול באפילפסיה (מחלת הנפילה)

אתאר כאן את תוצאות הטיפול בחולה מיוחדת, מרגרט, החולה הראשונה שטופלה באמצעות נוירופידבק בשנות השבעים.
מרגרט סבלה מאפילפסיה שנים ארוכות. למרות הטיפולים התרופתיים היא המשיכה לסבול מהתקפים על בסיס קבוע. מרגרט נהגה לכתוב יומנים מפורטים על מהלך חייה ולאור איכות הרישום הגבוהה הועברו יומניה למכוני הבריאות האמריקאים לשם מחקר על אפילפסיה. לפרנסתה עבדה מרגרט כמתכנתת מחשבים אצל חוקר בשם בארי סטרמן.
באותה תקופה עסק בארי בחקר השינה. הוא בדק אם יוכל להשפיע על שנת החתולים על ידי הגברת סוג גלי מוח שנקראים SMR. החתולים חוברו למכשיר EEG ובכל פעם שמוחם ייצר במקרה גל SMR הם קיבלו חלב מעורבב במרק עוף. בתום מחקר התברר, שאכן איכות השינה של החתולים השתפרה.
בשל תקלה לא צפויה השתתפו חתולים אלה גם במחקר על אפילפסיה. התברר שהחתולים שלמדו ליצר גלי SMR נעשו גם עמידים יותר לאפילפסיה.
מרגרט, שהייתה עדה למחקר, ביקשה שבארי יילמד גם את המוח שלה ליצר יותר SMR. נבנה מכשיר מיוחד שבו נדלקה נורה ירוקה בכל פעם שהמוח של מרגרט ייצר גלים אלה. עם תחילת הטיפול חל שיפור ניכר במצבה. היא טופלה במשך מספר חודשים.
הגרף שלהלן מתאר את מספר אירועי האפילפסיה שחוותה מרגרט במשך כ 6 שנים.
העמודה הראשונה מתארת את מספר התקפי האפילפסיה במשך כשנה טרם לטיפול בנוירופידבק. ניתן לראות שבמרבית החודשים היו התקפים.
שאר העמודות מתארות את מספר ההתקפים בחודשים ובשנים שלאחר הטיפול. ניתן לראות בבירור שמספר ההתקפים יורד בהתמדה כך שבשנת 1976 חוותה מרגרט התקף אפילפסיה אחד בלבד כל השנה. מרגרט קיבלה אישור להוציא רישיון נהיגה, שנמנע ממנה במשך שנים רבות.

מחקר זה בחן את כל המאמרים שהתפרסמו משנת 1970 ועד 2005 בנושא טיפול באמצעות נוירופידבק בחולי אפילפסיה. החוקרים כללו במחקר אך ורק מאמרים שבהם דווח על שינוי במספר ההתקפים של כל חולה בנפרד. מרבית החולים שהשתתפו במחקרים אלה סבלו מאפילפסיה עמידה לטיפול תרופתי. תוצאות המחקר הראו כי 74% מהחולים דיווחו על ירידה משמעותית במספר ההתקפים בתום המחקר. לסיכום הצביעו החוקרים על התוצאות המרשימות של טיפול באמצעות נוירופידבק בחולים עמידים לטיפול תרופתי.

מחקר זה חשוב, כיוון שבהיותו מטאנליזה הוא מסכם מחקרים רבים מסוגים שונים שנערכו באותו התחום ומסיק מסקנות מקיפות מתוצאות כל המחקרים גם יחד.

במחקר זה טופלו חולים עם אפילפסיה עמידה באמצעות נוירופידבק מסוג “פוטנציאלים איטיים” במשך חמישה שבועות. חולים אלה הושוו לשתי קבוצות ביקורת: האחת טופלה בביופידבק נשימתי, השניה טופלה באמצעות תרופות מודרניות לאפילפסיה יחד עם הדרכה פסיכוסוציאלית. החולים היו בגילאים 14-45 ולכל אחד מהם היו לפחות 2 התקפים בחודש.

המעקב נמשך שנה ובסיומו נבדקו מספר ההתקפים אצל כל נבדק. התוצאות העיקריות הראו, שבקבוצת התרופות ובקבוצת הנוירופידבק היתה ירידה ניכרת במספר ההתקפים. לא היה שינוי כזה בקבוצה שטופלה עם ביופידבק. בין שאר המדדים שנמדדו במחקר היו מידת האינטיליגנציה (IQ) טרם למחקר ולאחר שנה. התברר שרק בקבוצת הנוירופידבק היה שיפור משמעותי ב IQ יחסית למצב טרם לתחילת המחקר. ממצא מרשים זה חוזר על עצמו גם במחקרים על ילדים עם הפרעות ריכוז וקשב, כלומר הטיפול בנוירופידבק מעלה אינטיליגנציה.

חשיבותו של מחקר זה היא כפולה: מדובר במחקר מבוקר בו חולים טופלו באמצעות נוירופידבק בהשוואה לתרופות מודרניות ולטיפול אחר (ביופידבק). נקודה שניה היא העובדה, שהשגי הטיפול בנוירופידבק החזיקו מעמד שנה מתום הטיפול בלא צורך בטיפולים נוספים מעבר לחמישה שבועות של טיפול, בעוד שחולים אשר קיבלו תרופות המשיכו לקחת אותן כל העת.